פתאום ככה בוקר אחד,פוקחת עיניים נכנסת למקלחת ובום. מאיפה זה בא?
לא ברור איך זה קורה, רק הרגל נכנסת למקלחת, לריבוע שמאחורי הזכוכית, הברז נפתח, ואיתו נפתחים הרעיונות. לרוב רעיון אחד בלבד, שמגיע משום מקום, כאילו נוחת לו בפתאומיות בלי להזהיר, נוחת לו עם ידיעה שככה וככה, שאפשר להגיד את זה, ולחלק ככה, ויודעת שזה יצליח.
ומיד, חוטפת את המגבת הלבנה, ניגשת לשולחן הכתיבה, עדין בעמידה, שלא יברח שלא יחמוק כי באותה פתאומיות שזה מגיע כך הוא נעלם לו. הרעיון. שרק לפני שנייה היה מעולה. אכתוב אותו במהירות. בשורה אחת. שלא אשכח. זהו. כתבתי. הוא שם. אוכל לחזור אליו מיד לאחר שאתלבש.
מחייכת, מתלבשת ודי מרוצה מעצמי. מהרעיון. ומתחילה לגלגל אותו לצבוע אותו בצבעים. מסתכלת על המשפט הממצה, והוא כבר לא כזה מרגש וסקסי ובכל זאת עדין נשמע טוב.
תחושת המסוגלות שהייתה רק לפני כמה דקות כשהרעיון עלה וצץ עדין קיימת אבל לא במלואה, רק שיירים ממנה, פיסות אפשריות.
וככל שעובר הזמן ומגיע הקפה, לסדר התיק, הוויז והנסיעה וכשכבר מגיעה למקום, להתחיל לממש את הרעיון, או לפחות לשתף אותו עם הנוגעים, כבר לא נשאר הרבה מהאופטימיות ומהמסוגלות. רק תלתלים, מן קצוות שנעלמות גם הן. והופ. הלך הרעיון.
ומה שבעצם הלך זו ההתלהבות וההרגשה שזה אפשרי.
כי זה לא רק הרעיון שחומק אלא התחושה של המסוגלות. ומה שרוצים זה לעגן את הרעיון יחד עם התחושה שזה אפשרי.
בתמונה – הדרי מקפצת בין פיטרייות בשבדיה, גם אני נעמדתי על אחת והתכוונתי לזנק אבל גורנישט. הייתה חסרה אצלי תחושת המסוגלות. נשבעת שהיה לי את זה בגילה.
אל דאגה, היא נחתה בשלום על פטריית היעד 
.
