מנהלים שמאמינים שביקורת מקדמת
שהדרך הכי טובה להניע עובדים היא לשים אותם במתח מתמיד
בביקורת בלתי פוסקת
בשיפוטיות
לתת להם להרגיש לא טוב ולהאמין
שכך הם יביאו את הכי טוב שלהם
כך הם יתאמצו ויביאו תוצאות
מנהלים שמאמינים שזו הדרך היעילה ביותר להניע עובדים
לכם אני אומרת – אפשר אחרת.
הבעיה מתחזקת כשהארגון של אותו מנהל באמת מצליח מאוד כלכלית.
מצליח להביא עסקאות של מיליונים ולהוביל בתחום
וגם העובדים יחסית יציבים ונשארים לאורך זמן
ולכן יש קושי אמיתי להוכיח שזו לא הדרך הנכונה
ויש כאן דילמה אמיתית.
בא המנהל ואומר – הנה זה עובד לי עובדה.
העובדים כאן כל הזמן נמצאים באלרט וזה משרת אותי.
תראי את התוצאות.
ואני רואה את התוצאות.
הכספיות? אכן מעולות
צמיחה מתמדת והמספרים עולים
הריגשיות? הרבה פחות.
העובדים נמצאים בבעיה אמיתית.
תסכול, בכי, בזבוז זמן על העלבות ופגיעות. אין הנאה ואין כיף.
התוצאות העסקיות מעולות בין היתר,
כי המנהל מוכשר מאוד מקצועית במה שעושה.
הוא מביא לקוחות חזקים ונותן להם פתרונות שמשרתים אותם.
וגם כי יש שותף בתמונה שממתן ומכבה את השרפות
אבל
עד מתי השותף יצליח למתן ולכבות את השרפות מבלי שישרף בעצמו?
ומה קורה עם הצוות?
"אני רוצה שתהיה ביקורת
וכן שיפחדו קצת"
זו גישת ניהול של העולם הישן.
ניהול מתוך טרור ריגשי הוא סיוט מתמשך לעובדים ובסוף גם לארגון.
הייתי שם
שקיפות ושיח לא חייבים להיות מתוך ביקורת והעלבה
אפשר לקיים תרבות ארגונית של פתיחות ושקיפות ללא ביקורת
של מצוינות והישגיות ללא הקטנה וזלזול
של עבודת צוות ושותפות בלי תחרותיות והתנגחויות.
אפשר להשיג יותר אם תהיה אווירה של מצויינות בלי תחרותיות והשוואות
בלי הצורך להקטין את האחר ולשים אותו במשבצת של לא יוצלח
בלי להוכיח שאני חכם יותר ממך
בלי שיח מקטין ואגרסיבי
זה אפשרי, וזה הרבה יותר נעים
ובסוף גם מביא תוצאות טובות יותר
שקיפות ודיאלוג פורה מקצועי ומכבד יפתח את העובדים להישגים חדשים
מה אתם אומרים?
